<h1>חידושי מהר"י בירב — קידושין</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] הא איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרויהו וכו'. כתב הראב"ד, אבל במלוה בשטר דגובה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הוא, וליכא פסידא יתירא ללקוחות. אבל מלוה על פה איכא פסידא יתירה, וכיון דגבי לקוחות לא תקינו רבנן שיהא גובה מהם, גבי יורשים לא מתקנינן ולא גבי מיורשים, אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא. והא דכתיב [דברים כ"ד] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא, התם מצוה דגופיה הוא שהוא (מצוה) [מצווה] לפרוע חובו, אבל היכא דליתיה (א"נ) כגון שמכר נכסיו או שיצאו מרשותו ונשתנו לרשות, אין השעבוד על הנכסים כדי לגבות מהם, אלא משום תקנה, וכי תקינו רבנן במלוה בשטר, אבל במלוה על פה לא. והא דאמרינן אבל בהנך דמלוה הכתובה בתורה, ה"ק כיון דתקינו במלוה הכתובה בתורה דמיא כמאן דכתיב בשטר, אימא תגבה מיורשים כדי שלא תחלוק כמלוה בשטר, קמ"ל. ולא מחוור, דכיון דאמר כמלוה הכתובה בשטר דמיא משמע דפשיטא להו דמלוה בשטר שעבודא דאורייתא, וזה תימא מי דחקו לבעל הגמרא למימר וצריכא בהאי לישנא, לימא דבין במלוה על פה בין במלוה בשטר פליגי, ומלוה הכתובה בתורה הוי מלוה בשטר, ופליגי במלוה על פה להודיעך כחו דמ"ד דאורייתא, וצ"ע ע"כ.
<h2>דף כה.</h2>
[קידושין ס"א ע"א] המקדיש שדהו וכו'. תוס' ה"ג בשעת היובל, ולא גרסי' בשנת היובל, דא"כ משמע דמיירי בשנה עצמה של יובל. ק"ל מאי קאמר תוס' משמע דמיירי, ודאי איירי בשנת עצמה של יובל אי גרסי' בשנת היובל. ומצינו שהרשב"א מפ' בשנת היובל בשנה ראשונה של יובל. ובזה יובן המשמע של תוספות.
[קידושין ס"א ע"א] נהי דבהדי ארעא לא קדשי. פרש"י להיות נמדדין בקרקע שוה להיות קטפרס שלהן נמדד לעלות בחשבון. נשמר מפי' הרמב"ן שהוא ז"ל פי' פירוש אחר, ואינו נמצא לפני להעתיקו. גם הרשב"א פי' פירוש אחר וזהו, נהי דבהדי ארעא לא קדשי לפי שנראה כשדה מוחלק ונראה זה רשות בפני עצמו, אבל עכ"ז נקדשו באנפי נפשייהו, ולחשוב מדרון וקרקעית כפי חשבון חומר שעורים בחמישים ולא לחשוב בשיוויין. גם תלמידו ז"ל פי' פירוש אחר וז"ל, פחות מכאן נמדדין עמה כאלו הוא קרקע שוה, אבל יותר על כן אין נמדדין עמה אלא נפדין בשוויהן. ופריך ונקדשו באנפי נפשייהו וליפרוקינהו באפי נפשייהו לחשבון בית זרע חומר שעורים. וא"ת מאי נפקא לן מינה אי פריק להו באפי נפשייהו או פודה אותן עם השדה, כיון שפודה אותן לחשבון בית זרע חומר שעורים. י"ל דנפקא מינה למקום מדרון, שאם הוא חריץ משופע שזורעים מקום מדרונא, אי (פסיק) [פריק] להו באפי נפשיהו יהיב טובא, ואי פריק להו עם השדה לא חשבי' ההוא מדרון, אלא אותו חריץ יהיה נמדד במשך השדה בשוה. ואין לפרש דנפקא מינה לנגאל לחצאין, כמו שמשמע מתוך פי' רשב"ם דאם הוא נמדד עם השדה אינו יכול לגאול זה המעט בפני עצמו, ואם אין נמדד עם השדה הרי הוא כשדה אחר ויכול לגאול אותו, דהא דברי הכל הוא דהמקדיש שדה אחוזה נגאל לחצאין כדאיתא בפ"ק [כ' ע"ב].
[רש"י ז"ל (קידושין ס"א ע"א)] נגאני דארעא מיקרו וכו' שדרי ארעא מיקרו הסלעים אין להם שם סלעים לעצמן. ק"ל אמאי לא פי' כן בנגאני דארעא. וי"ל לפי שנגאני ארעא כיון דלצורך הקרקע הן פשיט' דנחשבים כקרקע, ואין צורך לפרש דאין להם שם בפני עצמן. אבל הסלעים דאין צורך לקרקע בהן אדרבה הפסד הקרקע הן, צריך לפרש דסוף סוף אין להם שם בפני עצמן ושדרי ארעא מיקרו וחשיבי כקרקע עצמו.
[קידושין ס"א ע"א] הכא מאי. פרש"י גבי קדושי אשה וכו'. מה שנ"ל בזו השמירה הוא, שנשמר רש"י שלא נאמ' היכא דקדשה בשדה עצמו מאי. דא"כ מאי קאמ' לן מסתברא להקדש קא מדמינן לה, אדרבה יותר דמיון יש לו כשקדשה בו למכר מלהקדש, דמה דמיון יש לזה בהקדש עד שאמ' להקדש מדמי' לה. ועוד כשקדשה בו יכולה למימ' לא ראיתי שתהיה זו הנקע בשדה שלי, או זה הסלע שמפסיד השדה, וגם שנראה כשנים וכשלשה מקומות כמ"ש בגמ'. וגם יכולה לומר איני רוצה שתזרע אתה את השדה. א"כ הסברא שאמ' התלמוד דאמ' לה אנא טרחנא וזרענא ומיתינא היא בטלה, כי בשלמא אם הוא חוזר על נושא של משנתינו כשקדשה ע"מ שיש לו שדה, ניחא זו הסברא שהרי השדה שלו הוא ועמו נשאר. אבל אם קדשה בו הרי השדה של האשה היא ויכולה למימ' כמ"ש לעיל. ועל זה אמר רש"י (ג"כ) [גבי] קדושי אשה, ואעפ"י שאינו מדוייק זה מלשון בהכרח נאמ' שזה כיון רש"י מן הטעמים שאמרתי. והשתא ניחא דמדמי לה להקדש דאין שם מכר ולא דמיון למכר אלא קדושין לבד.
[אמר רש"י עוד], אם היו בו סלעים וכו'. להקדש מדמי' לה ונמדדין עמה. נשמר מפי' אחר והוא זה, שהבעיא היא על עשרה טפחים ומלאים מים. ופי' ככה, להקדש מדמי' לה ומקודשת, לפי שאם יקדיש דומה לזה אינו מתבטל ההקדש שהרי נמדדין בשווייהן. או דילמא למכר מדמינן לה ולא הוי מקודשת, שהרי אם מכר דומה לזה בטל המכר לפי שאין אדם רוצה ליתן מעותיו. אמר רש"י זה הפי' אי אפשר שאם הם עשרה טפחים ומלאי' מים, ופי' ככה להקדש מדמינן ליה ונמדדין עמה.
<h2>דף כה:</h2>
[קידושין י"ז ע"ב] מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו לייעדה ולשדה אחוזה. והקשה הראב"ד מ"ט לא קא חשיב בהו נחלה שהבן קודם לאח ולבת. ותירץ ז"ל דכיון דהכא במקום שאין בן קא מיירי כיון דחשיב יבום גבי אח, ובמקום שאין בן הרי יפה כחו של אח כבן, משום דלא קא חשיב ליה בלמעלה לבן על האח. ובשדה אחוזה נמי לא קא חשיב לנחלה במעלות הבן על האח, דהא אנן אפי' במקום שאין שם בן קאמרי' שאם פדאה אחיו אינה חוזרת לו ביובל אלא לכהנים, והיכא דאין לו בן מיהא הרי יפה כחו לנחלה כבן, ואפי' הכי לא השוה דינו כדין הבן להעמיד שדה לאחיו ביובל, ומשום הכי לא קא חשיב ניהלא, ובמסקנא דאמרי' דלא חשיב בבן אלא מעלות שישנן אפי' בפני האח מה שאין כן באח דלא אשכחן ליה מעלה בחיי הבן, לא בעי לממני נמי נחלה בבן שישנה בפני האח, משום דלא חש לה כיון דבאח לא אשכחן אפילו חדא, ובבן אשכחיה חדא דהיינו ייעודה.
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין כ"ח ע"ב] אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו'. י"ל אם באמירה קונה כסף למה לי. וזו הקושיא ג"כ מקשים תוס' למטה וגם הר"ן ז"ל. וי"ל שהם ב' דברים חלוקים זה מזה, שמה שאמ' רשות הגבוה בכסף לקנות קניה גמורה שאם מת או נגנב מת להקדש, אבל האמירה אינה קניה גמורה אלא כמו בשביל מוצא שפתיך וכו' [דברים כ"ג], וא"כ אם מת או נגנב חייב באחריותו שעדין לא קנה הקדש. אבל לזה הפי' אינו מדוייק כמסירה להדיוט, אבל נאמ' שהקניות שוות הן. ומה שאמר בכסף בלא אמירה כיצד כגון שנתעסק עמו הגזבר בדמי הבהמה ואמ' לו כמה דמיה של זו כך וכך הרי לך דמיה וכיון שנטלם בידו קנאה, אפי' שלא דבר בה דבר. והכי איתא במקח וממכר [ערכין פ"ח מ"ב].
<h2>דף ל.</h2>
[קידושין מ"ו ע"ב] אתמר המקדש אחותו וכו'. כתבו בתוס' שאנץ דלאו דוקא המקדש אחותו דמשמע דבההיא קאמרי' משום דמסתמא יהיב לה במתנה דמקרבה דעתיה לגבה, דה"ה נמי במקדש אשת איש נכרית הוי פלוגתא דרב ושמואל, דאע"ג דמסתמא אינו רגיל לתת לה במתנה, אפי' הכי קסבר שמואל מעות מתנה, והאי דנקט אחותו להודיעך כחו דרב דאפי' באחותו דרגיל לתת לה מתנה קסבר רב דהוי פקדון, וכ"ש אשת איש בעלמא. ול"נ דאתמר דהא חזינן דהכא מותיב עלה ומפרק, משמע דהכא עיקר שמעתא דרב ושמואל.
[קידושין כ' ע"ב] או דילמא לקולא אמרי' לחומרא לא אמרי'. פרש"י דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן והיכא דהויא חומרא לדידיה אמרי'. רש"י (פירש) סתם לשונו. ונוכל לומר בלשונו ב' פירושים. האחד נוכל לומר כי זה פירוש או דילמא לקולא אמרינן כלומר אי הוי אינו נגאל לחצאין קולא גמרי' משדה אחוזה ואמרינן דאינו נגאל לחצאין, אבל היכא דאינו נגאל לחצאין הוי חומרא לא גמרי' משדה אחוזה ואמרי' דיגאל לחצאין, דהואיל ואקיל רחמנא גבי, וכדאמרי' ביה בהשביח והכסיף. הב' נאמר כי זה כונת רש"י, או דילמא לקולא אמר, רוצה לומר דלא גמרי' ג"ש כלל כי התורה הקלה גבי עבד, וז"ש הגמרא לקולא אמרינן ולא גמרי' ג"ש. והרמב"ן הקשה לפירוש רש"י אפי' במשמעות שני הפירושים שאמר הקשה לא' וז"ל, ואינו מחוור לי פירש רש"י, דהא אמרינן ג"ש ע"כ בין לקולא בין לחומרא כי התם ואין ג"ש לחצאין, תקשה (לב') [לך] גם כן באומרו ואי לא גמרינן ג"ש, וה"ל למימר מ"ט לא גמרינן לה, א"נ היל"ל היכא דגלי גלי כדאמרן לקמן. ובעבור זה עשה הרמב"ן פי' אחר וז"ל, ומשמע דה"פ או דילמא (גמרי' כי) [כי גמרי'] ג"ש ה"מ להקל על העבד שמצאנו שהקילה תורה עליו, אבל ג"ש זו שהיא להחמיר עליו לא גמרי' לה, דהוא ס"ל דכל זמן שאתה מונעו מלגאול עצמו לחצאין אתה מחמיר עליו, אעפ"י שאפשר שתהא מקל עליו בדמי פדיונו כדלקמן, והאי דלא אמ' או דילמא היכא דגלי גלי, משום דעדיפא דאפי' למסקנא דלקמן דאפי' היכא דלא גלי מייתינן ליה הכא דלא אמרינן. וא"ל אינו נגאל לחצאין כלל. יש לעורר בזה ואמר ליה, כי הגמרא אמרה לא אמרת התם נמכר כולו ולא חציו הכי נמי נגאל, והרמב"ן לא לקח אלא ונגאל כולו ולא חציו, והסיר מה שאמר הגמרא לא אמרת כלו ולא חציו. להשיב נאמר כי הרמב"ן נשמר מקושיא אחת שיש בגמרא, כי מה ראיה הביאה הגמרא מונמכר כולו ולא חציו, כי לשם הוא קולא לגבי עבד ובכאן חומרא לגבי עבד לפי' הרמב"ן, וז"ש הרמב"ן וא"ל אינו נגאל כלל בזה קרא, כי בשלמא לדעת רש"י אינה זאת, אבל לפירושי מה אעשה לזאת הקושיא. אמ' הרמב"ן אף לפי' אתרץ אותה, כי לא תחשוב שתביא ראיה מונמכר כולו ולא חציו אלא ממשמעות ונגאל, ואתא אביי למימר ואמר כי אמרי' נמי ונגאל לחצאין משכחת לה לקולא ומשכחת לה לחומרא. וכיון שכן בדין עלינו לומר שלא יגאל לחצאין, כיון שאם יגאל לחצאין נמי פעמים היא חומרא, ולאפוקי ממאי דס"ד דרב הונא בר' חנינא סבירא ליה דנגאל לחצאין היא קולא, ומפני כך לא אמר אביי כשאינו נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ומשכחת לה לחומרא. ואמר ואת"ל נגאל, מפני שהוא כיון להשיב על מה שאמרו דנגאל לחצאין דהוא קולא ואעפ"י שזה בכלל, אלא תפס לו אותו לשון עצמו שהוא משיב עליו. והראב"ד עושה פירוש אחר והוא זה, או דילמא לקולא אמרי', כלומר ג"ש זאת לא נשנית אלא לקולא, להקל על שדה אחוזה שנלמוד אותו מעבד עברי לענין השביח והכסיף, והכי איתא בערכין [ל' ע"א]. אבל להחמיר על עבד עברי הנמכר לגוי לא נאמר, שאין לנו להחמיר עליו ולהקל לגוי אלא א"כ נתפרש בו.
<h2>דף ל:</h2>
[קידושין כ' ע"ב] מכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או לא. והוא הדין דקא מבעיא ליה אם לווה וגואל. ודיקא נמי מדמהדר ליה ממדרשו של ר"ש נלמוד שלוה וגואל, ואידי דלא קא מבעיא ליה אם לווה וגואל אם לאו מטעמא דפרישנא, משום הכי לא מבעיא ליה הכא או דילמא היכא דגלי גלי, דההיא ג"ש גמרי' לה לענין הכסיף והשביח כדאיתא בערכין, אבל גבי בתי ערי חומה לא אשכחן בבתי ערי חומה דגמר לה הראב"ד.
[קידושין כ"א ע"א] בעי מיניה רב הונא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לקרובים או לא. יש לדקדק כי זאת הבעיא מוקשית מדידיה אדידיה. כי בתחלה אמר גאולתו גאולתו משדה אחוזה, מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין ונגאלת לקרובים אף האי נמי. נראה כי הבעיא היא לשנים אם נגאלת לחצאין ונגאלת לקרובים כשחזר ואמר, או דילמא כי כתיב גאולה לחצאין הוא דכתיב בקרובים לא כתיב, נראה הבעיא אינה אלא בקרובים בלבד. הקושיא הב' היא כי למה שעשה הבעי' לא עשה אותה כך, מה שדה אחוזה נגאלת בקרובים אף האי נמי נגאלת לקרובים, ולא היה לו ליקח בבעי' נגאלת לחצאין. הקושיא הג' תירץ אותה רש"י באומרו אף האי נמי אינו נגאל לחצאין, לרבנן קא בעי לה דאמרי לעיל אין נגאל לחצאין. הקושיא הב' תירץ אותה רש"י ג"כ באומרו ונימא הכי נמי דלהכי קאמר דנגאל בקרובים, ר"ל כי כמו שנגאל לחצאין כך יגאל בקרובים, עכ"ל.
